יובל

הבוקר עלינו לירושלים.לוואדי ג׳וז.נלך רגע כמה ימים אחורה.בשבת בבוקר דיברו בחדשות על צעיר ערבי,שנראה חשוד,ונורה על ידי שוטרים למוות.בחדשות שלאחר מכן, כבר דיברו על צעיר

ביום השואה, בטקס, המורה אמרה שצריך לעמוד, ואסור לצחוק. בצפירה, חזרתי לכתה. לא עמדתי, לא צחקתי, חיכיתי שיגמר. בערב יום הזיכרון, כשהשמש שקעה, ואימא אמרה

ביום שישי, היה שוק ט״ו בשבט. אבא לא נשאר. הוא נסע לסבתא חנהלה. ״היא עצובה״, הוא אמר, ״בגלל סבא אלי״. גם אני הייתי עצוב, כי

כשאני אהיה גדול,אהיה איש. כמו אימא?אבל אימא בת. כמו אבא?אוכל מרק, ואשתה קפה? כמו רפי?לא רוצה, לא רוצה קרחת. גם הלל יהיה איש?ואיתי ויואב מהכיתה,גם

ביום שישי אחר הצהריים, אבא מתעורר, ואנחנו מטיילים ברגל, עד לקיוסק, שקרוב לבית. ערב חג זה כמו יום שישי. וכבר רציתי שיגמרו החגים. אבא אמר

בכיתה יש ילד שקשה לו לדבר. כשהוא רוצה להגיד הוא כותב באייפד. גם להלל קשה לדבר. כשהוא רוצה משהו, הוא אומר ״את זה!״, או בוכה.

אימא שכחה, ונתנה לי חולצה, ולא של רבין. אבא התבלבל, ונסע לגן, במקום לבית ספר. אני יודע. זה לא אותו דבר. זה גדול, הרבה כיתות,

אין כבר גן, נגמרה הקייטנה, וחזרנו מהצימר. קנו לי ילקוט, וקלמר. אבא אמר שצריך להסתפר. הלכנו לפגוש את המורות, ולראות את הכיתה, ולהכיר את הילדים.

אני אוהב חומוס, וגם אבא אוהב. בשבת נסענו לכפר קסאם. רציתי להישאר באוטו, וגם להיכנס. אבא שם לי בצלחת, ועם כף מהבית, אכלתי הכל. נהיה

יום מסיבת סיום. ההורים באו. בא גם איש, מאור, ודיבר על דברים של פעם, וגם על חלב, ותרנגול. אפינו פיתות בתנור, הכנו רוטב עם מכתש