בשבת בבוקר דיברו בחדשות על צעיר ערבי,
שנראה חשוד,
ונורה על ידי שוטרים למוות.
בחדשות שלאחר מכן, כבר דיברו על צעיר עם צרכים מיוחדים.
בצהריים אמרו במפורש, אוטיסט.
יכולנו לדמיין בראשנו כל צעד,
כל הבעה,
כל מלמול,
כל זעקה, גם אם היא הייתה חרישית,
שהילד הזה עבר בדקות האחרונות לחייו.
ובזמן הזה, כשמחשבות לא מרפות,
יובל שלנו, שגם הוא מיוחד שכזה,
יצא לפעילות הקבועה שלו עם החונך שמגיע אליו בשבתות.
למחרת הייתה הלוויה בירושלים,
והיה ברור לנו, שאנחנו רוצים לפגוש את ההורים ולחבק אותם.
אולי גם אותנו.
אז הבוקר עלינו לירושלים.
לוואדי ג׳וז.
חנינו במחנה יהודה,
ולקחנו מונית.
ידענו שזה ליד תחנת הכיבוי.
שאלנו מקומיים איפה הבית של האוטיסט, והגענו.
עלינו במדרגות לסוכת האבלים.
מי אתם? שאל בנימוס בן משפחה, והציג בפנינו את ההורים.
חיבקנו את האבא,
חיבקנו את האמא.
הראו לנו את התמונה של איאד.
סיפרו בכאב על אסונם,
על הרגעים האחרונים בחייו,
על המטפלת שלו שמנסה להציל אותו,
על אטימות השוטרים,
על הכדורים הרבים שניקבו את גבו.
כן.
רובם ככולם בגב.
ילד קטן, בן 32, שלא הזיק,
ולא יכול היה להזיק לכלום,
נורה למוות בגבו.
אחר כך דיברו קצת על החיים שלו,
ועל אייך בקורונה רצה ללכת לבית הספר שלו,
ואמרו לו שסגור,
והוא התעקש,
ונסעו איתו לראות שסגור.
ממש כמו שהיה אצלנו.
הראו לנו את העציץ שמופיע בתמונה.
הוא הכין אותו למטפלת שלו, בבית ,בקורונה.