הלוויה,
שבעה,
שלושים,
יום השנה (אחרי אחד עשר חודשים),
שנתיים.
מה עוד אפשר להגיד היום,
שלוש שנים אחרי.
אמרתי לעצמי, רק על תחזור על עצמך,
אל תספר עוד הפעם על הפגישה בצבא לפני ארבעים שנה,
ולא על ההופעה ההיא בטלוויזיה,
והשירים בפעם הראשונה,
והבשורה המטלטלת,
והשבתות בתקופת המחלה,
והשבוע האחרון,
והיום לפני,
והערב האחרון.
וזהו.
הדמעות לאט לאט נעצרו,
והזיכרונות ממך,
מתערבבים כבר עם השירים שלך.
ברגעים בהם אני פוגש,
את האטימות, את הרוע,
אתה חסר.
שיחה של לילה,
התחברת, תמכת,
אמרת:
תתפלל לימים טובים יותר.
ועכשיו שומע אותך שר,
במילים שהיטיב אהוד מנור,
לכתוב לך:
״דרכי כבר חסומה,
ובנפש מהומה״,
ואז בדמיוני אתה פורש ידיים,
״אל שמים אפורים,
אל פתחי הרחמים״,
וכשהזוהמה אוחזת בארץ,
שוב שומעים אותך, ברדיו,
״צועק בכל העיר״,
לגשם שיבוא,
״כי צריך לשטוף הכול״.
עם צאת אלבום הפיוטים ״שמע קולי״,
ראיין אביתר את מאיר בגיליון ״שבעה לילות״,
ושאל אותו:
״מאיזה ז׳אנר דתי אתה?״,
ומאיר ענה:
״אני פרילנסר״.
וכך היה.
גם בתהליך התשובה שלו,
הקשיב, שאל, קרא,
אבל בחר בדרך משלו.
כשבאתי לבקרו בשבתות,
כשהיה כבר חולה,
הגעתי במכונית,
וחניתי מחוץ למושב.
הוא שמח למצות
״ביקור חולים״,
אפילו שזה בשבת.
ובשבת חורפית אחת,
כשבא לו על חמין חם,
בקש ממני מאיר,
לשאול את הרב,
שכן שלו,
אם בכל זאת במצבו,
אפשר לאכול,
אוכל שנסע בשבת.
יצאתי לרגע,
ויסלח לי אלוהים,
שיקרתי לו.
לא דיברתי עם הרב כלל,
וטסתי הביתה,
להביא צ׳ולנט חם שצביה הכינה,
ושלחה לו באהבה גדולה.
זה היה שלושה שבועות לפני שהכל נגמר.
השנה,
בחמישה ליולי,
היית אמור להיות בן שישים.
אני עוד זוכר שרק אתמול,
כלומר לפני ״מלא״ שנים,
צחקנו על ״הזקנים״ שחגגו שלושים.
נפרדת מאתנו ברצועה האחרונה,
של הצד הראשון בתקליט החיים.
(אם באמת מגיעים למאה ועשרים…)
אני ״הופך תקליט״ קצת לפניך,
השנה,
במאי.
בטח היינו צוחקים על הגיל הזה שלנו.
הייתי מספר לך שלקחתי השבוע,
את נלי,
הנכדה הגדולה שלי לסרט,
ופתאום היא אמרה,
סבא אני מפחדת.
הסתכלתי ימינה,
הסתכלתי שמאלה,
לראות עם מי היא מדברת…
והשנה חגגנו ליובל המיוחד שלי,
בר מצווה.
שמחה שמהולה,
בדאגה לימים הבאים,
שמחכים לו,
ולחברים שלו.
כמה שהיית חסר שם,
לשיר לו,
ולבכות איתי.
את ״גשם״ סיימת במשפט,
״שיסתכלו עלי, רק עלי״,
ובמשך השנים, בהופעות,
מידי פעם, אפשרת גם לנו להיות שם,
ושרת ״שיסתכלו עלי, גם עלי״.
ואולי בשיר ה ״שיכור״,
שכתבת ממש מזמן,
תיארת את גן העדן,
שמקיף אותך עכשיו.
״מצייר בדמיונו,
שדה מלא פרחים.
והוא יהיה מוקף,
בנחל ועצים.
והשמש הגדולה,
תדבר אתו.
תספר על ממלכה,
שתהיה שלו.״
אני בטוח שלא תשכח אותנו,
וכשנגיע למעלה,
תיתן לנו גם קצת מקום,
בממלכה הזו,
שעכשיו היא רק,
או גם,
שלך.