מאיר,
נפגשנו פעם ראשונה בדצמבר 1979.
עברו כבר 40 שנה.
היינו אז בני 19.
אתה עצרת לפני שנתיים,
ואני, ביססתי את מעמדי כסבא, עם נכד חדש.
אימא שלך, שימחה,
שתהיה בריאה,
תמיד אמרה,
שהיא שמחה על החברות הזאת,
על מה שאני מעניק לך.
וכמו אז, גם היום,
אני דואג להשלים לה את התמונה.
זו הייתה חברות אמתית, חברות הדדית.
כולם באו היום, כמו לפני שנה,
בין השאר, לעצור לרגע מהשגרה,
ולהקדיש שעה קלה לזכרך.
גם אני.
ולמרות שאתה איננו, אתה נמצא.
מידי פעם, בלי הכנה מוקדמת,
פתאום, קולך ברדיו.
ומראיינים את אורנה,
ושיר שלך מתערבב עם הדמעות שלה,
וגם אני בוכה.
וכשכבר הולך לראות הופעה, כן… לא שלך…,
נזכר איך זה היה אצלך.
בסוף כל החשמל,
היית חוזר להדרן רק עם הגיטרה,
ושר רק אליה: ״קחי הכול או שום דבר״.
מתחבר אליך ולשיר, אלינו, ולעצמי.
וכשיורד הגשם ראשון, שואל את עצמי,
כמו ששאלת את עצמך בגיל 16:
״מה כאן קורה, איך זה שאני, פתאום בוכה?״.
ולפני שנה, בהיכל התרבות,
באירוע מרשים שאירגנה משפחתך,
כמה אהבה רחפה שם.
נועם התחתן, ובדרך לחופה,
שרת מהרמקולים.
ובתוך המילים שהתנגנו להן,
חשבתי עליך.
ושאולי, הגעת אל המנוחה, אל הנחלה.
מביט שוב על מה שילדיך חרטו לעד על מצבתך:
״מה שרצינו זה רק לאהוב, בעולם הזה.״
איזו צוואה השארת להם.
במוצאי שבת, ברדיו,
מנחם ואני, באהבה גדולה,
ממשיכים את הפינה לכבודך.
שבוע אחר שבוע,
כבר כמעט שנתיים.
וכשמתקרבת השעה,
מקווה שהילדים כבר יישנו.
מתיישב בסלון, וכולי אתך.
באחד מהפעמים שנסעתי אתך לאיכילוב,
חודשיים לפני מותך,
נעלמת לרגע,
נכנסת לחנות ספרים שם ליד,
קנית ספר על הרב קוק,
נתת לי והוספת הקדשה:
״עופר יקר,
ניצוצות של אמונה,
אהבה,
חסד,
ורחמים,
שימלאו אותך ויהיו סביבך.
אמן.
מאיר״
כתבת לי,
אבל אולי גם לעצמך,
הרי זה מה שהיית זקוק בימיך האחרונים:
״ניצוצות של אמונה,
אהבה,
חסד,
ורחמים״
ולסיום,
נעמי שמר כתבה:
״לשיר,
זה כמו להיות ירדן:
אתה מתחיל למעלה בצפון,
צונן, צעיר, שוצף ומתחצף.״
והשיר מסתיים ב:
״סופך,
לגווע כמו ירדן.
להיאסף לאט אל ים המוות,
במקום הנמוך ביותר בעולם.
אבל
מראש הרי השלג,
בהמולה גדולה צוהלת,
אחריך,
שיריך מפכים להם.״