אהלן מאיר,
אני מגיע אליך אחרי פגישת בוקר עם הפסיכולוגית שלי.
הייתי זקוק להכנה לקראת המפגש הזה אתך.
כמו שאתה זוכר, חזרתי אחרי הרבה שנים לטיפול.
ההתמודדות עם המחלה שלך, הייתה משהו לא מוכר עבורי.
חשבתי שאני לא מקדיש לך מספיק.
בטיפול הבנתי שה "קצת" הזה אולי זה בעצם הרבה.
נזכר שוב בימים האחרונים שלך.
הגעתי אליך בשבת בצהריים, כמו בכל שבת.
פתחת את הדלת מתוך חצי שינה, חזרת למיטה, התיישבתי בכיסא לידך, דיברנו, שתקנו, נרדמת.
אחרי שעה בקשת לאכול, התיישבנו ליד השולחן, ניסית לעשות קידוש, התבלבלת ודמעות של תסכול, אולי גם של פחד, הופיעו בעיניך.
לא דיברת על הסוף, לא האמנת בו, ואני נסחפתי אחריך.
הגיעה השעה 4, והזכרת לי ללכת. "הילדים בטח מחכים לך". ככה היית אומר תמיד.
הייתי חזק מולך.
לא בכיתי.
אבל התפרקתי לרסיסים כשהגעתי לאוטו.
ביום שני, שלושה ימים לפני אותו יום חמישי, ביקשת לראות את צביה, אהובתי, שלא פגשת חודשים.
הבנתי שזו מחווה, אולי האחרונה, שרצית לעשות עבורי, ושאתה מבין שלא תהיה עוד הזדמנות.
ביום שלישי, התבשרת שהמחלה מתקדמת, כבר אין תרופה, ורק ינסו להקל על הכאבים.
זעקת.
וברביעי, יום לפני, כשהגעתי ישבת בחדר באולפן. נכנסתי בשקט, הנהנת בראש, רצית להשמיע משהו.
לא הצלחת.
למחרת כבר היית מחובר למכשיר, שאמור היה להקל את כאביך.
כבר לא באמת תקשרת, וכבר לא היית.
אבא שלך סיפר שלפי האמונה היהודית, בימים הראשונים שלאחר המוות הנשמה עדין צופה בנו מלמעלה.
האמת קצת נלחצתי מזה.
המוני מבקרים באו לנחם, ונכחו בביתך, שהיה מבצרך, מעוז פרטיותך, עליה שמרת תמיד בקנאות ובצנעה, גם מרבים שרצו בקרבתך.
אבל מצד שני, קיוויתי שאתה באמת מתבונן באהבה העצומה שגדשה והורעפה עליך, מדן ועד אילת מצעיר ועד קשיש, בכאב הגדול שמילא את כולם.
כשליוויתי אותך בהופעה הראשונה שלך בטלוויזיה, אי שם בתחילת שנות ה 80, הכרתי לראשונה את מנחם גרנית, איש טוב ויקר שפתח לך שער גדול.
אחרי 35 שנים, בהלוויה שלך מאיר, פגשתי אותו שוב.
מותך חיבר אותנו.
מאז בכל מוצאי שבת, במסגרת תוכניתו ברדיו, מנחם מקדיש פינה קבועה לכבודך, ואני שותף לכך.
מוצא את עצמי נאחז בהזדמנות הזו, ובעצם, כבר מיום רביעי מאזין לשיריך, מלקט מתוכם, מתלבט מה נכון, מה יתאים, ומרגיש לרגע שאתה פה.
אז כמו שאתה מבין מאיר, לא נעלמתי לך.
אבל אתה…
יש רגע אחד שאתה חסר לי במיוחד.
יום שישי אחר הצהריים.
זה הזמן שבו אני עולה לאוטו עם יובל, הילד המיוחד שלי, ונסיעה ארוכה מצליחה לפעמים להשאיר אותו רגוע.
ולקראת כניסת שבת, אחרי שכבר הגענו לתל אביב וגם להרצליה, הייתי מתקשר אליך להגיד "שבת שלום".
וכשמלמוליו של יובל גברו, ונכנסו לרקע השיחה, תמיד נשארת, ועודדת, לא נטשת, כמו שקורה לפעמים לאחרים ממבוכה או מקושי.
ואני כל כך מתגעגע.
ואסיים במילותיך, מתוך "ליצן רחוב":
"הוא שוב מחופש לליצן רחוב,
אבל בפנים הוא נסיך,
הולך ברחוב בערפל,
לוקח לו זמן להמשיך,
ליד פנס הוא נעצר,
ושר את השיר שחיבר,
השיר על מוות ואהבה,
ועל אדם שבפנים הוא בוער."