מאיר,
הכרנו לפני כמעט 40 שנה. חיילים צעירים בבסיס אפור. אני כבר הייתי שם, ואתה הגעת מסיני הרחוקה. בערב אחד, בקומזיץ מאולתר עם צחוקים של חיילים, וכן, גם שירים. התחלתי לשיר ולזייף את "שוב היא כאן" של יוני רכטר, הצטרפת אלי. ובפזמון "והכל פתאום אחר, מסוער יותר מהיר יותר יפה יותר", שתקתי, ובפעם הראשונה הקשבתי לקולך המיוחד שהתפתל לו במנגינה קסומה זו. מכאן דרכנו לא נפרדו.
גם כשיצאנו הביתה באתי אתך לעומר, ואתה, לפתח תקווה. לפעמים היינו מסתובבים בתל אביב, חיפשת מקומות לשיר. התביישת, ושלחת אותי להיכנס לאיזה מועדון מפוקפק, לשאול אם צריך מישהו שישיר שם. כשהשתחררנו, והטלוויזיה עוד הייתה מדורת שבט אחת, הופעת בתוכנית המיתולוגית של רם עברון, זה הזמן, הייתי איתך שם, וזו הייתה ההתחלה.
אחר כך הוצאת לרדיו שני שירים, את "אביתר" ואת "אל המנוחה", ואני נסעתי לטיול של אחרי צבא. כשחזרתי, חיכית לי בשדה התעופה. נסענו אלי הביתה, וכל הלילה השמעת לי בהתרגשות את הסקיצות הראשונות של התקליט הראשון.
במשך השנים זכיתי לשמוע את השירים שלך בהתהוותם. לפעמים בטלפון של לילה, לפעמים פשוט עם הגיטרה. הייתי באינסוף הופעות שלך. בימים האחרונים נזכרתי בהופעה בים המלח עם אהוד ויובל, בהופעה בבארבי שבה אירחת את דודך גברי, ושרתם את "זמזם את השקד", ההופעה המשותפת שלך עם אורנה, שבה הסכמת לתת צוהר לצד הקומי שבך, והופעה שבה התארחת אצל אביתר, וקולותיכם התמזגו לצלילים כל כך מרגשים.
ביום חמישי לפני שבוע, אמרת לי שאתה רוצה שאקח אותך להופעה של נועם בנך, ושאולי תעלה לשיר איתו שיר או שניים. אבל כבר לא היו לך כוחות.
מדברים בעיקר על הקול שלך ועל המוזיקה שכתבת, אבל כמו שספד לך הנשיא, גם איש של מילים היית.
"לא רוצה להקשיב לקולות
שקוראים לי עכשיו לעצור
כי הרגע הזה מחכה לי מזמן
הולך בלי לדעת לאן
זאת הדרך שאני בה נוסע אל חלומות אחרים
זה הקסם שאני בו נוגע והוא אותי מוביל"
לפני כמעט שנתיים הלכת לבדיקה, ומאז הכל השתנה. ביקשת ממני שאסע אתך ואהיה אתך בטיפולים הראשונים באיכילוב. בדרך לשם ידענו שתצא מזה, והיינו צוחקים בפעם האלף על אמא של עצמאותה שאם הייתה חיה בטח הייתה מתה. שמתי לב, שככל שמתבגרים, פחות צוחקים בקול רם, אבל אתך זה תמיד קרה.
והימים עברו והמחלה לא עזבה, ובשבתות בשעה שתיים כשהייתי מגיע אליך לפעמים נאלצתי להעיר אותך בדפיקות חזקות בדלת. צחקת ואמרת שאני מוחרקה (מהמערכון של הגשש).
בשבתות הקפדת לעשות קידוש, אבל בשבועות האחרונים הוא כבר לווה בבכי שלך. ניסיתי להיות חזק, כבר לא הצלחתי. התחבקנו ובכינו יחד. שם התחלנו את הקילומטר האחרון במסע הפרידה שלנו.
אתמול בערב, בשעותיך האחרונות נכנסתי לחדר, החזקתי לך את היד, ולרגע פקחת את העיניים.
לסיום,
לפני שנה התקשרת וביקשת שאגיע כדי שתוכל להשמיע לי בפעם הראשונה את השיר "לאיש חסדי" ששר דודך יוסי בנאי, שיר של ברסאנס בתרגום של נעמי שמר. כתבת לו מנגינה חדשה.
השיר הזה היכה בי, וליווה אותנו בתהליך הפרידה הארוך.
"עוד שיר אחד יש עמדי
והוא שמור לאיש חסדי
זה שהצית לי אש קטנה
כשאחזתני הצינה
זה שהסיק תנור קטן
כשברחובי המאובן
כל הדודות החסודות
סגרו בפני את דלתן.
חופן פחם, שני בולי עץ,
זה לא קשה, זה לא הרבה,
אך בליבי ניצתה האש אשר לעולם לא תכבה.
ובזכותם יבוא רעי
אל הרקיע השביעי
לנשמתו שם מחכים
כל הצדיקים"