ביום השואה,
בטקס,
המורה אמרה
שצריך לעמוד,
ואסור לצחוק.
בצפירה,
חזרתי לכתה.
לא עמדתי,
לא צחקתי,
חיכיתי שיגמר.
בערב יום הזיכרון,
כשהשמש שקעה,
ואימא אמרה
שתהיה צפירה,
שמתי את האוזניות.
שאלתי:
"גם מסי (הדג)
יעמוד דום?",
ונזכרתי בבטי,
הארנבת,
שפעם הייתה לי.
גם היא מפחדת,
ובטח מתחבאת,
סוגרת את האוזניים,
ומחכה כבר לבוקר.
סבתא אמרה לי:
״אתה גיבור, אל תפחד״.
אמרתי לאבא:
"אני מפחד,
אני לא גיבור!"
והוא חיבק:
"אתה גיבור, שלא מפחד להגיד שהוא לא גיבור."