סבא ואימא ממציאים עכשיו אפליקציה. אימא מציירת קלפים במחשב שלה, וסבא עושה את התוכנה בבית שלו. הם מדברים הרבה בטלפון, ובדיוק אז, בן רוצה משהו

הבוקר עלינו לירושלים.לוואדי ג׳וז.נלך רגע כמה ימים אחורה.בשבת בבוקר דיברו בחדשות על צעיר ערבי,שנראה חשוד,ונורה על ידי שוטרים למוות.בחדשות שלאחר מכן, כבר דיברו על צעיר

 הלוויה,שבעה,שלושים,יום השנה (אחרי אחד עשר חודשים),שנתיים.מה עוד אפשר להגיד היום,שלוש שנים אחרי.אמרתי לעצמי, רק על תחזור על עצמך,אל תספר עוד הפעם על הפגישה בצבא לפני

מאיר,נפגשנו פעם ראשונה בדצמבר 1979.עברו כבר 40 שנה.היינו אז בני 19.אתה עצרת לפני שנתיים,ואני, ביססתי את מעמדי כסבא, עם נכד חדש.אימא שלך, שימחה,שתהיה בריאה,תמיד אמרה,שהיא

אהלן מאיר,אני מגיע אליך אחרי פגישת בוקר עם הפסיכולוגית שלי.הייתי זקוק להכנה לקראת המפגש הזה אתך.כמו שאתה זוכר, חזרתי אחרי הרבה שנים לטיפול.ההתמודדות עם המחלה

מאיר,הכרנו לפני כמעט 40 שנה. חיילים צעירים בבסיס אפור. אני כבר הייתי שם, ואתה הגעת מסיני הרחוקה. בערב אחד, בקומזיץ מאולתר עם צחוקים של חיילים,

ביום השואה, בטקס, המורה אמרה שצריך לעמוד, ואסור לצחוק. בצפירה, חזרתי לכתה. לא עמדתי, לא צחקתי, חיכיתי שיגמר. בערב יום הזיכרון, כשהשמש שקעה, ואימא אמרה

ביום שישי, היה שוק ט״ו בשבט. אבא לא נשאר. הוא נסע לסבתא חנהלה. ״היא עצובה״, הוא אמר, ״בגלל סבא אלי״. גם אני הייתי עצוב, כי

כשאני אהיה גדול,אהיה איש. כמו אימא?אבל אימא בת. כמו אבא?אוכל מרק, ואשתה קפה? כמו רפי?לא רוצה, לא רוצה קרחת. גם הלל יהיה איש?ואיתי ויואב מהכיתה,גם

ביום שישי אחר הצהריים, אבא מתעורר, ואנחנו מטיילים ברגל, עד לקיוסק, שקרוב לבית. ערב חג זה כמו יום שישי. וכבר רציתי שיגמרו החגים. אבא אמר